בעת האחרונה אנו עדים לפסיקות מבית המשפט העליון אשר מחזקות את כוחם של הצרכנים במאבק בתאגידים מסחריים בשלל נושאים.
בית המשפט העליון, בשני נושאים שונים, מקשיח את החובות המוטלות על גופים עסקיים גדולים, מאפשר כוח אכיפה גדול יותר לצרכן ומרחיב את המגמה ה-"פרו – צרכנית".
על רקע זה רצינו להביא בפניכם סיכום קצר של הסוגיות הרלוונטיות שעלו בפסקי הדין ואשר להן השלכות רוחב על תביעות ייצוגיות וסכסוכים עסקיים בכלל.
איסור על בעל מונופולין לקבוע מחיר מופרז – רע"א 1248/19 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' רונן גפניאל (הרכב: הנדל, ברון ואלרון) (נבו, 26.7.2022):
במסגרת פסק דין תקדימי, בית המשפט העליון דן לראשונה בשאלה האם חוק התחרות הישראלי מטיל איסור על בעל מונופולין לקבוע מחיר מופרז למוצר או שירות. לאחר שבית המשפט משיב על כך בחיוב, בית המשפט דן בשאלה מה הם התנאים להחלתו של איסור זה, והאם ניתן לאכוף את האיסור הנ"ל בדרך אזרחית למשל באמצעות תביעה ייצוגית. כל השאלות הנ"ל נענו בחיוב תוך שנקבעו מבחנים לבחינת סוגיות אלה אשר מעבירים בסופו של יום את הנטל לבעל המונופולין ומחייבים אותו בחשיפה כמעט מוחלטת של פרטים עיסקיים רגישים ביותר.
בית המשפט העליון קבע שהעילה של מחיר מופרז מוכרת בדין הישראלי ומתיישבת עם תכליתו של חוק התחרות ופסיקת בתי המשפט המחוזיים. בית המשפט העליון החליט כי המבחן לבחינת קיומה של עילת תביעה של מחיר מופרז יהיה מבחן דו-שלבי. כמו כן, נקבע תנאי סף להחלת עילת המחיר המופרז והוא היותה של הפירמה בעלת מונופולין בשוק הרלוונטי וזאת בהתאם למבחנים הקבועים בחוק התחרות.
- השלב הראשון יבחן את מידת מופרזותו של המחיר בהשוואה למחיר אחר שהיה נגבה בתנאים של שוק תחרותי. בחינתו של שלב זה מבוססת על מבחני העזר המקובלים: מבחן העלויות (הפער שבין מחיר המוצר לעלות הייצור שלו); מבחן ההשוואה (השוואה בין המחיר שגובה המונופולין למחיר שגובות המתחרות בשוק); ומבחן הרווחיות (ניתוח רווחיות בעל המונופולין על בסיס שני מדדים: א. תפיסת השוק לגבי הסיכון שבפעילות הפירמה, ו- ב. רווחיות הפירמה בפועל). באם יגיע בית המשפט למסקנה חיובית ביחס לשאלה זו, יעבור בית המשפט לבדוק האם יש הצדקה למחיר זה.
- והשלב השני בוחן אם כן את שאלת ההוגנות של המחיר והנסיבות שהביאו לקביעתו של מחיר זה בשוק, ובעיקר את הנסיבות הכלכליות שהביאו את בעל המונופולין לקבוע את המחיר, כאשר הנטל בשלב השני יעבור אל בעל המונופולין.
קביעה משמעותית נוספת בעלת השלכות מהותיות על אופן ניהול ההתגוננות בהליכים של בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, הינה ביחס שבין הליכים לגילוי מסמכים במסגרת השלב המקדמי של בקשת האישור לבין נטל ההוכחה שיוטל על הנתבע בבקשת האישור.
בית המשפט העליון קבע כי אין לקשור בין נכונות הנתבע לגלות מידע ובין רף ההוכחה הנדרש בשלב האישור, כאשר נקבע כי קונסטרוקציה הקושרת בין היקף גילוי המסמכים ורף ההוכחה בשלב האישור, אינה עולה בקנה אחד עם ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות ואף לא עם תכליתו של החוק. בית המשפט העליון העביר ביקורת בפסק הדין על התנהלותם בפועל של בתי המשפט המחוזיים (אשר במספר מקרים כמו גם בעניין זה מעבירים את השליטה בהליכי הגילוי לנתבע תוך שיש לכך סנקציה של הנמכת רף ההוכחה הנדרש במקרים של אי גילוי) וקבע כי היעדרם של הליכי גילוי מסמכים, וההנמכה המשמעותית של רף ההוכחה בשל אי גילוי, רוקנו למעשה את שלב האישור מתוכן, ומביאים לתוצאה לפיה במבחן התוצאה, בית המשפט נמנע מלקבוע שבבקשת האישור הונחה תשתית ראייתית מספקת לצורך גילוי מסמכים.
ברירת תניית דין הינה תנייה מקפחת גם אל מול לקוחות עסקיים – רע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ' Facebook Ireland Limited (הרכב: הנדל, וילנר וגרוסקופף) (נבו, 26.7.2022):
בית המשפט העליון קבע בדעת רוב (בניגוד לדעת המיעוט של השופט הנדל) כי תניית ברירת הדין שנקבעה בהסכם השימוש ברשת החברתית פייסבוק ולפיה יחסי הצדדים יוסדרו לפי דין מדינת קליפורניה, מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד, המקפחת את צרכני פייסבוק, לרבות עסקים קטנים שרכשו ממנה שירותי פרסום. המשמעות היא שהתביעה תתברר על פי דיני ישראל, תוך ביטול תניית הדין שהייתה קבועה ביחסים שבין הצדדים.
פסיקה זו באה על רקע פסיקה ענפה של בתי המשפט בתחום התביעות הייצוגיות, שכבר פסקו כי תניית שיפוט לחו"ל הינה תניית מקפחת בחוזה אחיד. כאן בית המשפט הוסיף וקבע שגם תניית ברירת הדין הינה תנייה מקפחת (וזאת על רקע פסיקה סותרת של בתי המשפט המחוזיים בעניין זה, והלכה קודמת של בית המשפט העליון בעניין בן חמו (רע"א 5860/16 Facebook Inc. נ' בן חמו (31.5.2018) אשר נתנה תוקף לתניית דין בכל הנוגע לתביעה ייצוגיות). החידוש המעניין בפסק הדין הזה הוא שהוא חל לא רק ביחס לצרכן פרטי אלא גם ביחס ל"עסק קטן".
הלכה למעשה, על פי דעת הרוב, התקשרות חוזית צרכנית (הן צרכן פרטי והן עסק קטן) המבוצעת בתחומי ישראל על ידי תאגיד גלובלי תהא תמיד כפופה לחוקי מדינת ישראל. בית המשפט העליון פסק שאין לתת לגיטימציה לניסיון גורף של תאגיד גלובלי הבוחר לקיים פעילות עסקית בישראל להתנער מתחולת הדין הישראלי כלפי ציבור לקוחותיו באמצעות תניית דין. וכדברי כב' השופט גרוסקופף: "נקודת המוצא היא כי מדינת ישראל, ככל מדינה ריבונית, ובית משפט זה, כגורם המופקד על פרשנות הדין בתחומי ישראל, אינן יכולים (ובוודאי שאינם צריכים) לתת ידם ל"מיקור חוץ" של דיני החוזים הצרכניים החלים במדינת ישראל – לבטח שלא על דרך של מתן כוח הבחירה לידי תאגידים גלובליים לקבוע איזה דין זר יחול על עסקאות צרכניות הנערכות הלכה למעשה בישראל".
פסיקה חדשנית זו של בית המשפט העליון הגיעה בהקשרה של תביעה מסחרית פרטנית (ולא כחלק מתביעה ייצוגית), ומכאן חשיבותה. מוקדם עדין לדעת מה יהיו השלכותיה של פסיקה זו, ואולם מטבע הדברים ניתן לשער, בבחינת קל וחומר, כי היא תאומץ באופן גורף גם בהקשר של תביעות ייצוגיות (תוך ניסיונות אבחון שונים של עניין בן חמו) וכאשר הבסיס לכך כבר הונח ע"י כב' השופט גרוסקופף בפסק דין זה.
לפרטים נוספים בעניין דוח זה הנכם מוזמנים לפנות למחלקת ליטיגציה: עו"ד מיכאל גינסבורג mickyg@gkh-law.com, עו"ד נופר שטיין-יור nufars@gkh-law.com
