עובד ומעסיק | עדכון פסיקה שבועי – גיליון מס' 947

המערער עבד כמנהל שירות ושכרו הורכב משכר יסוד בתוספת עמלות מכירות חודשיות שנעו בשנה האחרונה בין 7,000 ל- 22,000 ש"ח. לקראת סיום העסקתו נחתם הסכם היפרדות לפיו החברה תשלם פדיון חופשה ומענק מותנה של כ- 160,000 ש"ח כנגד ויתור על תביעות נוספות. בחודש האחרון לעבודתו העובד קיבל עמלות יוצאות דופן בסך כ- 190,000 ש"ח, יותר מסך כל העמלות השנתיות שלו. העובד קיבל פדיון חופשה לפי מכפלת ימי החופשה שנצברו בממוצע השכר והעמלות ב-12 החודשים האחרונים. העובד תבע את החברה בטענה כי פדיון החופשה שולם לו בחסר משמעותי לאור העמלות הגבוהות שקיבל בחודש האחרון, ודרש לחשב את פדיון החופשה לפי ממוצע העמלות של שלושת החודשים האחרונים. בית הדין האזורי קיבל עקרונית את טענת העובד, אך דחה את התביעה לאור הסכם ההיפרדות שכלל מענק גבוה, לפנים משורת הדין, מותנה בויתור על תביעות לסכומים נוספים לרבות תביעה להגדלת פדיון חופשה. העובד הגיש ערעור לבית הדין הארצי והערעור נדחה.

בית הדין הארצי דן בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית שקובע באופן רחב מהו השכר הרגיל לחישוב דמי החופשה. בית הדין הארצי הבחין בין סעיף 10(ב)(1) אשר חל על עובד שמקבל את גמול עבודתו, כולו או חלקו על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו, לבין סעיף 10(ב)(2) אשר חל על עובד שמקבל את גמול עבודתו לא על בסיס של זמן. לפי הפסיקה, עובד שמקבל שכר בסיסי בנוסף לעמלות יחול עליו סעיף 10(ב)(2), אך בית הדין הארצי הרהר על קביעה זו. נפסק כי כדי לקבוע מהו רבע השנה של העבודה המלאה ביותר, במנותק משכרו של העובד, החלת סעיף 10(ב)(2) לחוק עלולה להביא לתוצאה מעוותת כלפי העובד והחברה, לכן הדרך הנכונה לחשב את תעריף פדיון החופשה במקרה הנדון -גם אלמלא מחסום כתב הויתור- הינה עריכת ממוצע עמלות של 12 חודשים, בהיקש מתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים. דרך זו מגלמת איזון פנימי בין האינטרסים של העובד והמעסיק.
בית הדין הארצי הרחיב בנושא תוקפו של כתב ויתור ועל כך נסקור בתמצית נפרדת.